המוסד לביטוח לאומי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

השופט רם וינוגרד:

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט א' דראל) מיום 15.1.12, בגדרה נדחתה בקשת המבקש לתיקון כתב התביעה בדרך של הוספת עילה חלופית המבוססת על ההסכם רב השנים שבין הצדדים. בית המשפט קמא דחה את הבקשה על רקע התיישנות עילת התובענה הנוספת, המושתתת על ההסכם.

התובענה שהגיש המבקש (להלן: "המבקש" או "המל"ל") כנגד המשיבות סובבת גמלאות ששילם המבקש לנפגעת ח.ל. (להלן: "הנפגעת") עקב פגיעתה בתאונת דרכים מיום 29.1.02. המבקש שלח ביום 8.1.09 דרישה לתשלום למשיבות, כאשר זו מבוססת על ההסכם רב השנים ששרר אותה עת בין המל"ל למבטחות. במכתב מיום 19.1.09 הועלתה על הכתב הסכמת הצדדים למתן "ארכה לאי העלאת טענת התיישנות בשלב זה עד ליום 1.5.09". ביום 17.3.09 הבהיר המבקש למשיבות כי על רקע הכרעה שיפוטית שהתקבלה בהליך בין המל"ל לנפגעת בבית הדין לעבודה, הוחזר עניינה של הנפגעת לועדה הרפואית, ולפיכך ביקש ארכה נוספת לאי העלאת טענת התיישנות, עד ליום 1.9.09. המשיבות הסכימו למתן ארכה זו (מכתב מיום 22.3.09). ביום 29.6.09 שלח המבקש דרישה חדשה למשיבות, אלא שזו הושתתה על הוראות סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) תוך הסתמכות על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), ולא על ההסכם. הסיבה לשוני בגישת המבקש נעוצה בביטול ההסכם רב השנים על ידי המל"ל. ביטול זה הביא למתן הנחיה ברורה ע"י היועצת המשפטית של המל"ל, שנשלחה (במכתב מיום 26.5.09) בתפוצה רחבת היקף, ובכלל זה למשיבות, והוגשה לבית המשפט קמא. לפיה, המדיניות מאותה עת ואילך היא "כי דרישה שנשלחה בתיק בטרם בוטל ההסכם ונדחתה ע"י חברת הביטוח ובינתיים נכנס הביטול לתוקפו, יפעל המוסד על פי סעיף 328 לחוק ולא על פי ההסכם" (ראו גם נוסח מכתב סטנדרטי של הלשכה המשפטית במל"ל מיום 15.2.09, שנשלח ככל הנראה לכל המבטחות, הכולל אמירה זהה). לאחר שהדרישה לא שולמה, הגיש המבקש ביום 20.7.09 תביעה לבית המשפט, כאשר זו כוללת טענות המושתתות על חובת השיפוי מכח דין בהתאם להוראות סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי והוראות חוק הפיצויים, ואינה כוללת עילה חוזית לפי ההסכם.

בכתב ההגנה טענו המשיבות כי למבקש לא קמה עילת תביעה על-פי החוק "אלא ע"פ ההסכם בלבד" (סעיף 9 לכתב ההגנה). הן טענו כי לא דחו את מכתב הדרישה ששלח אליהן המבקש, וגם מטעם זה חל לשיטתן ההסכם (סעיפים 11 ו-14 לכתב ההגנה). כן טענו המשיבות כי הן "מכחישות חבותן לפיצוי התובע שלא ע"פ ההסכם" (סעיף 1 בעמוד 3 לכתב ההגנה, תחת הכותרת "למען הזהירות").

מתיק בית המשפט קמא עולה שהצדדים ניהלו משא ומתן ממושך בניסיון להגיע להבנה כוללת, ואף הודיעו על גיבוש הצעה קונקרטית לסיום התביעה. המגעים בין הצדדים התמשכו עד לחודש דצמבר 2011. לאחר שלא עלו יפה, הוגשה ביום 14.12.11 בקשה לתיקון כתב התביעה. בבקשתו זו עתר המבקש להוספת עילה המבוססת על ההסכם רב-השנים, למקרה שבית המשפט ידחה את עמדתו לפיה ההסכם אינו חל על האירוע מושא התביעה. בתגובה לבקשה טענו המשיבות כי עילת התובענה על-פי ההסכם התיישנה, וכי מאחר והתובע השתית את תביעתו אך ורק על העילה מכח הדין, הרי שאין באפשרותו עוד לתקן את כתב התביעה בדרך של הוספת עילה שהתיישנה זה כבר. יוער, כי גם בכתב ההגנה טענו המשיבות לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות (סעיף 8 לכתב ההגנה), אלא שבאותה עת היתה הטענה מוקדמת מדי, שהרי אין חולק שהתביעה הוגשה לפני המועד שהוסכם על הצדדים למתן אורכה לאי-טענת התיישנות (התובענה הוגשה ביום 20.7.09 ולמבקש ניתנה ארכה עד ליום 1.9.09).

בית המשפט קמא דחה את הבקשה לתיקון כתב התביעה. בהחלטתו הבהיר כי על אף הגישה ה"סלחנית" לתיקון כתבי טענות, הרי שאין להתיר תיקון כאשר זה מביא להעלאת עילה שהתיישנה, וגורם בכך נזק לצד שכנגד. במקרה דנא "אין המדובר בעילת תביעה זהה לעילה שבה הוגשה התביעה, אלא בעילה אחרת", שכן התובענה הוגשה כשהיא מבוססת על זכות העומדת למבקש מכח הדין, ואילו עתה מבקש הוא להוסיף עילה חוזית המושתתת על הסכם שחל בין הצדדים. לפיכך אין תחולה לאותן הלכות הנוגעות לגישה המרחיבה בעניין תיקון כתבי טענות גם במקרים מעין אלה. עוד קבע בית המשפט קמא כי האמירות בהסכם הפשרה מיום 9.2.10 שבין המשיבות לבין הנפגעת, לפיהן סולקה התביעה בפשרה "מעבר למל"ל", אינן מהוות הודאה במקצת הזכות כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). לעניין זה הסתמך בית המשפט קמא על הקביעות שבע"א 1017/91 פסח נ' הכפר הירוק, מיום 1.4.96 (להלן: עניין הכפר הירוק) ועל הפסיקה שבעקבות הלכה זו, לפיהן לצורך תחולת הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות יש צורך להסיק מההודאה כי בעל הדין "מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות". בחיתום החלטתו הבהיר בית המשפט קמא כי במקרה דנא המבקש הוא שבחר להגיש את תביעתו בעילה על-פי הדין וזאת מבחירה, ולא בשל טעות. לפיכך אין לו להלין אלא על עצמו אם כתוצאה מבחירתו התיישנה עילת התביעה החלופית.

בבקשה טוען המבקש כי קביעתו של בית המשפט קמא אינה עולה בקנה אחד עם ההלכות בנוגע לתיקון כתב תביעה, וסותרת קביעה מנחה שיצאה אך זה לא כבר מבית מדרשו של בית משפט זה בע"א (י-ם) 15423-11-11 המל"ל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, מיום 24.1.12 (מפי כבוד השופטים נ' בן-אור, ר' יעקובי ומ' בר-עם). באותו עניין התקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום שדחה תביעה במצב דברים דומה, תוך שנקבע בפסק הדין שלערעור כי טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. בית המשפט המחוזי התבסס גם על טעם "לגופו של עניין", לפיו "העילה ההסכמית איננה עילה חדשה", ומה שמקים את עילת התביעה הוא מעשה תאונת הדרכים. לפיכך סבור המבקש כי בקביעתו של בית המשפט קמא, לפיה מדובר בשתי עילות שונות, נפלה טעות המצריכה התערבותו של בית משפט זה.

הבקשה למתן רשות ערעור נקבעה, כמקובל, בפני דן יחיד. עם זאת, על רקע טיב הסוגיה שהועמדה לדיון, הסכימו הצדדים למתן רשות ערעור ולדון בבקשה בדרך של ערעור בפני מותב שלושה. הצדדים סיכמו את טענותיהם בערעור בכתב. במקביל להגשת הסיכומים ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, מיום 19.4.12 (להלן: עניין רובאב), המבהיר את הדרך הפרשנית בה יש לנקוט בבחינת הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לפיכך התבקשו הצדדים להגיש סיכומים משלימים גם בעניין זה, וכך עשו.

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להתקבל, אף אם לא מטעמיה. בפסק הדין בעניין רובאב הובהר כי הפרשנות המצמצמת שהוענקה לאמירה שבעניין הכפר הירוק אינה עולה בקנה אחד עם הדיבור "קיום זכות התובע" שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות. לעניין זה נקבע כי מרוץ ההתיישנות "מתחיל מחדש מקום בו הנתבע מודה בזכותו המושגית של התובע לפי סעיף 9 לחוק ... לשון אחר, הפגיעה בזכות מקימה את הסעד. הזכות היא שהחוזה יקוים והיא מקימה את הסעד של פיצויים" (פיסקה 24 לפסק הדין). בית המשפט העליון הבהיר בהרחבה בעניין רובאב כי די בהודאה בזכות המושגית כדי להביא להתחלה מחודשת של מרוץ ההתיישנות גם בנוגע לזכות הקונקרטית הנתבעת, אף אם הנתבע כופר בזכותו של התובע לקבלת הסעד. משכך הם פני הדברים, יש לקבוע כי במקרה דנא מהוות האמירות שבכתב ההגנה של הנתבעת "הודאה במקצת הזכות". כפי שהובהר לעיל, הבהירו המשיבות פעם לאחר פעם בכתב הגנתן שההסכם חל על האירוע, כי לא דחו את דרישתו של המבקש למתן פיצוי על-פי ההסכם, וכי הן מכחישות את חבותן לפיצוי המבקש "שלא על-פי ההסכם". מכל אלה ניתן ללמוד שהמשיבות לא כפרו בכתב ההגנה בזכותו של המבקש לתבוע על-פי ההסכם, ואף לא את זכאותו העקרונית לקבלת פיצוי בנסיבות העניין על-פי ההסכם. הודאה זו, אף אם נלוו לה טענות כלליות אחרות וטענת התיישנות, שכאמור נטענה בטרם זמנה (שהרי אין חולק שהתביעה הוגשה בשעה שבין הצדדים חל הסכם לאורכה לאי-העלאת טענת התיישנות), מהווה "הודאה מושגית" בזכותו של המבקש. לפיכך, ומאחר והמשיבות לא העלו בכתב הגנתן כל טענה עניינית אחרת בנוגע לזכותו של המבקש לקבלת שיפוי מכח ההסכם (דוגמת טענה לפיה ההסכם לא חל על נסיבות העניין בשל התקיימות חריג כזה או אחר ב"מכתב ההבנות"), הרי שיש לראות באמירות בכתב ההגנה ככאלה המתחילות את מרוץ ההתיישנות מחדש, בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. יש לקבוע אם כן כי עילת התביעה המיוסדת על ההסכם לא התיישנה במועד בו הוגשה הבקשה לתיקון כתב התביעה, ולפיכך היה מקום לאשר את תיקון כתב התביעה, כאשר הטענה ה"חדשה" אינה טענה שהתיישנה ואין בהעלאתה כדי לפגוע בזכות מהותית של המשיבות.

מעבר לנדרש, אעיר כי לשיטתי אלמלא הנמקה זו היה מקום לדחות את הבקשה. הפסיקה העוסקת בהיעתרות לתיקון כתבי טענות גם לאחר שעילתן התיישנה, עניינה באותם מקומות בהן נפלו טעויות כאלה ואחרות בניהול ענייניו של בעל דין. לא כך הם פני הדברים במקרה דנא. המבקש, כפי שעולה מההתכתבויות שנזכרו לעיל, הודיע לכל הנוגעים בדבר כי ממועד ביטול ההסכם על ידו אין הוא טוען עוד לעילות תביעה המושתתות על ההסכם, אלא אך ורק לעילות מכח הדין. העלאת טענה זו נועדה לשרת ולחזק את טענתו של המבקש, בהליכים רבים שניהל, לפיה חל ביטול ההסכם על כל התובענות התלויות ועומדות בפני בתי המשפט, ולא רק על התובענות שעילתן בתאונות דרכים שהתרחשו לאחר מועד ביטול ההסכם (כפי שטענו המבטחות). על רקע אותה טענה יצאה הנחייתה של היועצת המשפטית שלא לשלוח דרישות המושתתות על ההסכם. דומה כי השוני שחל בדרך התנהלותו של המבקש נבע מהערכת מצב מחודשת אגב התנהלות ההליכים בת"א (י-ם) 37002-03-10 המל"ל נ' ארטור חנין, עד למתן פסק הדין באותו עניין ביום 24.3.11, במסגרתו נקבע כי תחולתה של הודעת הביטול אינה רטרוספקטיבית, והיא חלה רק על תאונות שהתרחשו ממועד ביטול ההסכם ואילך. קביעה אחרונה זו היא כיום הלכה שאין עליה עוררין (ראו רע"א 8354/11 המל"ל נ' ארטור חנין, מיום 19.4.12).

עיון בכל אותן החלטות בגדרן התקבלו בקשות לתיקון כתב תביעה גם שעה שדומה היה כי עילת התובענה ה"חדשה" התיישנה במועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, מעלה כי המשותף להן הוא שבעל הדין שגה בדרך זו או אחרת בניהול ענייניו, ובכך הביא לכך שהטענה לא הועלתה במועד. במקרים מעין אלה נטה בית המשפט לאפשר את התיקון גם כאשר לכאורה התיישנה עילת התובענה ה"חדשה", וזאת תוך מתן פרשנות רחבה לדרך התנהלות ההליכים באותם מקרים וניסיון להתאים את הטענות החדשות לכתב התביעה הישן או לעובדות חדשות שנגלו במהלך ההתדיינות (ראו בעת האחרונה, לדוגמא, רע"א 3258/11 בוסקילה נ' שירותי בריאות כללית, מיום 30.8.11; רע"א 2607/12 אל-על נתיבי אוויר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, מיום 29.4.12, והאסמכתאות שנזכרו שם; והשוו רע"א 6590/10 עזבון אשתייה נ' מדינת ישראל, מיום 28.5.12, בפסקאות 12 – 13 לפסק-הדין). הרציונאל שבבסיס גישה סלחנית זו אינו מתקיים שעה שבעל דין בכוונת מכוון נמנע מלטעון טענה, מתוך תקווה כי זו תשרת את עניינו בהליכים אחרים או אף באותו הליך עצמו (שהרי גם במסגרת התובענה מושא ערעור זה טען המבקש כי ההסכם אינו חל עוד). שעה שכך הם פני הדברים, אין מקום לכך שבית המשפט יתן ידו לתיקון מאוחר, לאחר תקופת ההתיישנות, רק משום שבעל הדין מבקש לשנות את קו הטיעון בו נקט עד לאותה עת. בעל דין רשאי לנהל את ענייניו בדרך בה הוא בוחר, בפרט כאשר הוא בוחר בה במודע ובמתכוון. אלא שבמצב דברים מעין זה לא תישמע מפיו לאחר מכן טענה לפיה יש לאפשר לו לשנות את קו הטיעון בדרך שתפגע בזכויות הדיוניות שקנה בינתיים הצד שכנגד. לא למותר לציין שדרך התנהלות מעין זו מצויה לכאורה בשולי תחום התפרשותו של הכלל בעניין "ההשתק השיפוטי", מכוחו מושתק בעל דין מלהעלות טענה הסותרת טענה שהעלה במסגרת הליך אחר מתוך תקווה לקצור את פירותיה. כאמור, במקרה דנא טען המל"ל בהליכים רבים כי ההסכם אינו חל על התובענות, מתוך תקווה כי יעלה בידו לקצור פירות טענה זו. לפיכך דומה לכאורה שאין באפשרותו להעלות טענה הפוכה מאוחר יותר, לאחר שהתברר לו כי טענתו הראשונה אינה מבוססת כדבעי.

אם לא די בכל אלה, נראה כי אף לאור הגישה המקילה בעניין בקשה לתיקון כתבי טענות גם כאשר עילת התובענה ה"חדשה" התיישנה, לא ניתן היה להורות על תיקון כתב הטענות בדרך של הוספת עילה מכח דיני החוזים לעילה המקורית שנכללה בכתב התביעה, המושתתת על הוראות חוק הפיצויים וסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. לא למותר לציין כי בהלכה המנחה בעניין תיקון כתבי הטענות (ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית נ' זייד, פ"ד לד(4) 126 (1980); להלן: עניין קירור) הבהיר כב' השופט [כתוארו אז] ש' לוין, כי אין מקום לאפשר לבעל דין "להעלות, על דרך של תיקון כתב התביעה, עילה שהתיישנה", כאשר הדוגמה שניתנה לאמירה זו היא מקרה בו הוגשה תביעה נזיקית כנגד חברה באחריות שילוחית ועתה התבקשה העלאת טענה של אחריות ישירה (עניין קירור, בעמ' 131ד-ה). הקביעה לפיה לא ניתן להוסיף עילה נזיקית חדשה על עילה נזיקית קיימת בשל התיישנותה, חלה מכח קל וחומר כאשר העילה החדשה המבוקשת עניינה בענף משפטי שונה בתכלית. כאמור, במקרה דנא ביקש המבקש להוסיף לעילה הנזיקית העומדת בבסיס תביעתו, המושתתת על הוראות הדין, עילה חוזית שעניינה בהסכם שנכרת בין הצדדים כ-30 שנה קודם לכן. לא ניתן לראות בעילה חוזית כחלק מהעילה הנזיקית שנתבעה מלכתחילה. העילה החוזית והעילה הנזיקית יונקים חיותן מענפי משפט שונים, ומבוססים על מערכת עיונית וראייתית שונה, כאשר העילה הנזיקית עניינה בהתרחשויות עובדתיות והוראת חוק העשויות להקים אחריות, בעוד שהעילה החוזית מושתתת על קיום הסכם בין הצדדים ועל הפרתו. עצם התרחשות מעשה העשוי להקים חיוב חוזי אין בו כדי להוות בסיס מספיק להעלאת טענה חוזית מאוחרת, כאשר המעשה אינו אלא אחד מהתנאים להקמת חיוב חוזי, וכתב התביעה המקורי לא טען כלל לתחולתו של חוזה ולא הניח תשתית, ולו תשתית המקימה אפשרות ל"ייחוס היולי" (עניין קירור, בעמ' 132ו), לקיומו. ההנחה לפיה ניתן לראות בעצם העלאת הטענה בדבר קיומו של מעשה כמכשירה כל עילה המושתתת על עובדות המעשה, תאפשר, דרך משל, לבקש את תיקון כתב התביעה בדרך של הוספת עילה מכח חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, במקרים המתאימים, או להעלאת טענות כאלה ואחרות המבוססות על ענפי משפט שונים, המצריכים מערך שונה לחלוטין של ראיות. לא נראה כי במקרה מעין זה ניתן לקבוע כי העילות החדשות הן חלק מהעילה המקורית. בכך שונה עניינה של הבקשה שעמדה בפני בית המשפט קמא מעניינם של אותם מקרים שנדונו בפסיקתו של בית המשפט העליון.

כאמור, מאחר ובמקרה דנא יש לראות באמירות בכתב ההגנה כהודאה במקצת הזכות, מתקבל הערעור. לפיכך יתוקן כתב התביעה כמבוקש. שאלת ההוצאות בגין בקשת רשות הערעור ובגין תיקון כתב התביעה תובא בחשבון בעת פסיקת ההוצאות במסגרת פסק-הדין שינתן בתום ההליכים בבית המשפט קמא.

השופטת תמר בזק-רפפורט:

אני מסכימה כי יש לקבל את הערעור מן הטעמים הנזכרים בדבריו של חברי כב' השופט וינוגרד. לא ארחיב באשר ליתר דבריו, אחר שההחלטה בדבר קבלת הערעור איננה נסמכת עליהם.

השופט דוד מינץ:

אף אני מסכים לתוצאה לפיה היה מקום ליתן למבקש לתקן את תביעתו.

ניתן היום, י' בסיון תשע"ב, 31 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

תמר בזק-רפפורט, שופטת [אב"ד]